עַל מַעֲבָרִים וּגְרָפִיטִי

מזה כמה שבועות שחלקים מהפוסט מתרוצצים לי בראש וכל פעם תופסים אותי לא מוכנה כאשר אני מתיישבת לסדר אותם.
החלטתי להניח להם. מניסיון העבר ידעתי שהם יתחברו לתמונה שלמה כאשר זמנם יגיע.

 

הפסקונת

אני חברה בקבוצת הפייסבוק בלוגרים ישראלים: תמיכה שת"פ ומוטיבציה וזו פלטפורמה נהדרת להכיר בלוגרים חדשים וחדשות, לקרוא סיפורים, חיים, רעיונות, חלומות של אנשים, לקבל טיפים, תמיכה וכן הגיע גם הרגע (בשבילי) להכיר אותם או לפחות את חלקם מחוץ למסך.
השנה התקיימה תחרות בלוג השנה. האירוע התקיים באברהם הוסטל ואני מציינת את זה כי המקום מתוק (אין לי הגדרה אחרת ), צבעוני ושמח. הם ארחו אותנו ורק על זה מגיע להם שאפו גדול!

נו, אז איך זה קשור לכל העניין?

מארגני האירוע ומנהלי הקבוצה Gil Drori  וגלית קידר ארגנו לפני האירוע סיור גרפיטי ברחובות תל אביב למי שהיה מעונין.
אז התעניינתי.
ההתלבטויות הגיעו אחר כך.
היה לך שבוע עמוס, זה יהיה יותר מידי בשביל יום אחד (פולניה), צריך לקום מוקדם וזה בכלל יום שישי, מה לך ולגרפיטי ועוד כל מיני טיעונים מזמזמים שבסוף הביאו אותי למפגש מאוד שמח, משמח
ומרגש (לפחות מבחינתי) שבו כולם יצאו מהמסך (כמו בסרטים, נו…)

2 צעדים אחורה

הסיור היה מטעם Be Tel Aviv – Street art & Graffiti Tours שאותו העביר ביד רמה אביתר גובר. הבחור אנציקלופדיה מהלכת בכל מה שקשור לגרפיטי ואי אפשר שלא להדבק בהתלהבות שלו מציורי הקיר, הכתובות והצבעוניות ששלטה בסיור.
גיליתי עולם שלם שמסתתר בין הרחובות הצדדיים של תל אביב ואין ספור סיפורים ומידע על הנעשה שם.
בקיצור – מומלץ!

אחרי 236 מילים הגיע הזמן לגשת לעצם העניין של פוסט זה.
אני נמצאת בציר זמן שהכותרת הכי מתאימה לו היא  'מעברים'.
מן תקופה שכזאת שהכל מרגיש כמו מעבר מקרון לקרון ברכבת החיים שלי. הליכה בדרך מוכרת שבצידה יש דלתות. חלקן יפות שקוראות לי לפתוח אותן ולגלות מה מתחבא מאחוריהן. מעברים מאזור נוחות לאחד שלא. מעברים בהתבוננות על החיים, התמודדויות, מעברי גיל, מעבר דירה, שיגרה.
אני מביטה על הגרפיטי. המחאות השותקות של האמנים וקשה לי שלא לחשוב על החיבור המתבקש בין תמונה לטקסט, בין התמונה למעברים שלי.
בין רגשות, רצונות וחלומות שהם דברים מאוד פנימיים לבין אובייקט ויזואלי שבא ב'בום' לפנים.

8:45

אני יושבת מול הים כמעט שעה. הוא נותן לי כח. שלווה. קצת מנקה את הרעשים הפנימיים. הבטחתי לעצמי לפני כמה חודשים שאעשה את הקפיצה הזו של שובר שגרה לפחות פעם בשבוע.
אני עדיין לא עומדת בזה וההפסד כולו שלי!

HOME

זה תהליך שעדיין לא הסתיים. לא הבית ולא אצלי.
4 קירות (חיצוניים כמובן), שיאכלסו, יספגו, יקשיבו, יתנו גבולות לתא משפחתי שיצטרך להתרגל, להסתגל, להכיר וללמוד משהו חדש וכייפי.
לעזוב קולות מוכרים, ריחות ידועים, פנים ושמות, מנהגים קבועים, שגרה והמון זיכרונות.
לעמוד על הקרון ולתת קפיצה אחת  גדולה לזה שמלפניו.

נתינה

אין כמו נתינה ובמיוחד זו הניתנת ללא ציפיות, תמורה או אגו.
בשנה האחרונה התנדבתי עם קבוצה נהדרת של 12 מקסימים וכתבתי על התהליך שעברתי איתם ועם עצמי.
היה מפגש סיום של הקבוצה עם בכי וצחוק ובהמשך ערב הוקרה לכל המנחים והצגת הצילומים של כל משתתפי הפרויקט בתערוכת הצילום הבינלאומי. זה היה ערב מאוד מרגש וניתנה לי הזכות לראות את השמחה וההתרגשות העצומה של החברים כאשר הם עומדים ליד התמונות שלהם בתערוכה שהיא אחת מהחשובות והמעניינות שיש.

הפרויקט ממשיך במתכונת קצת שונה והציעו/ביקשו ממני להמשיך. אני יודעת שהחברים היו מאוד שמחים על זה.

התלבטתי קלות אולם בתוכי ידעתי את התשובה.
אני הולכת לפתוח דלת חדשה.

FREEDOM

חופש הבחירה, חופש המימוש, חופש המחשבה והפעולה ללא אמונות מגבילות, ללא שיפוט עצמי חורך וביקורת עצמית חדה וחותכת.
חופש לפרוץ גבולות, לא להקשיב לרעשים הפנימיים והסביבתיים.
חופש לעשייה אישית, התבוננות בעיניים אחרות ומזוויות לא הגיוניות. לא מקובלות.
חופש!
היד שלי מושטת אל עבר הדלת החדשה.
עוד לא עברתי קרון.

כרונולוגיית הזמן

כנערה מתבגרת ולאורך השנים כשעמדתי ברגעים של מפח נפש, קשיים ומצב רוח לא טוב, אימי תמיד נהגה לומר לי "אל דאגה ביתי, מחר תזרח השמש".
כמה שהיא צודקת. עולם כמנהגו נוהג, הכל מסתדר בסופו של דבר ויש משהו מנחם בקיבעון של מנהגי הטבע. זריחה – שקיעה, גאות – שפל, פריחה – קמילה, לידה – מוות.
הכל חלק ממעגל.
כדור הארץ, החיים…
הטבע מכין אותנו להכל . צמיחה, התבגרות, פוריות, לידה, הזדקנות.
העניין שחלק אנחנו מקבלים בחיבוק וחלק פחות. יותר קל לנו להתמודד עם תהליכי צמיחה מאשר תהליכי נבילה, אבל אם נחשוב לעומק נראה שהטבע מכין אותנו להכל.

אני נמצאת בקרון לא פשוט. לפעמים לא כל כך נח לי בו. המראות שנגלים לי מהחלון מביאים אותי  למחשבות רציניות אפילו קצת כבדות שלפעמים גורמות לי לדכדוך ויש פעמים שהוא דוהר במרץ ואין לי זמן לראות מבעד לחלון מה קורה אולם למרות העייפות שלי אני נהנית מהדרך כי אני זו שבחרה להאיץ.
גלשתי אליו מהקרון הקודם קצת בלי לשים לב. פתאום הבחנתי בשינויים. בהתחלה חששתי. האם יהיה לי בו נח, נעים, מה תהיה מהירות הנסיעה ולאן בכלל נוסעים..

אני נמצאת בקרון לא פשוט. לפעמים נח לי בו. המראות שנגלים לי מהחלון מנחמים, נותני תקווה.
בחלקים מסוימים אלו מסלולים חדשים, לא מוכרים… ואני אומרת שיש גם את צידי הדרך שהם לא פחות חשובים.
אם לא יותר.

היד שלי מונחת בבטחה על ידית הדלת שכבר פתחתי, נכנסתי ויצאתי ממנה כמה וכמה פעמים.
אני יודעת שכל פעם אגלה מראה חדש כי הדרך כאן ארוכה.

עוד על סיור הגרפיטי אפשר לקרוא גם פה:
סיור גרפיטי בתל אביב – המסרים הויראליים של פעם – הקונסיירז'
גרפיטי: השראה לכתיבת חידות לחדרי בריחה – בלוג המשחקים של לילך
ברחובות שלנו יש קסם מיוחד – יצאתי מביתי למסעותיי
Graffiti Tel-Aviv – Israel Best Trips

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק