שבועיים וחצי של המתנה (כי צריך לאסוף חומר, לערוך ולדאוג שלא אגיע ל – 1850 מילים למשל…)
35 דקות של ראיון טלפוני, 12 עמודים כתובים בכתב יד, שלוש שעות של הקלדה במצטבר (כי אני צריכה להבין את הכתב יד של עצמי) וכמובן התלבטויות (תאמינו לי שלא מעט) כי יש גם תמונות לחבר ואיך בכלל מעבירים את כל הרעיון מנקודת מבט שלי דרך פוסט אחד.
אז זהו, בטח יהיו עוד כמה כאלו…
פוסטים והתלבטויות כמובן.

נקודת המבט שלי
נקודת המבט שלי

לפני כארבעה חודשים אספתי הזדמנות להתנדב ל – POTO IS:VOICE במסגרת של POTO IS:REAL. (יותר ממוזמנים להיכנס לקישורים כי שם תקבלו ממקור ראשון את מהות הדבר) בפרויקט רקפת.  שלושה חודשים, 10 מפגשים, חופשת קיץ של אמצע הדרך, 29 משתתפים, 8 מנחות, דלית – רכזת מקסימה, קבוצת הורים מדהימה, רקפת אחת מופלאה שבזכותה הכל התחיל.
לא ההתנדבות. הפרויקט.
וגולת הכותרת – השתתפות בתערוכת צילום בינלאומית בנושא יחסים שאותה מארגן POTO IS:REAL אבל זה כבר לפוסט אחר.

יחסים
יחסים

ההתחלה שלי לוותה בחששות. מה יהיה, איך החברים יגיבו, האם זה יעבוד ובכלל מה תהיה הדינמיקה. בסופו של דבר מי ששבר את הקרח היו אלו החברים שהיו נטולי חששות וסקרניים לגבי הפעילות, הצילום והמנחות.
חן, ספיר, אופיר, נעמי, בר, בני, יונתן, פלא, זיו, אלעד ובהמשך הצטרפו אלינו גאיה וגלעד כי הפכנו לקבוצה חמה ותומכת, כי צוות המנחות אנהאר, טל ואנוכי יצרנו סביבה משתפת, מכילה ואוהבת .
כי החברים בה מקסימים!

אז סידרנו מעגל גדול. הורים, חברים ומנחים. מחייכים אחד לשני, מביטים בסקרנות ושואלים הרבה שאלות בעיניים כי לא נעים לשאול את הכל בבת אחת אבל מאוד רוצים ולקחתי סליל של סרט וביד השנייה החזקתי את ההתחלה שלו. הצגתי את עצמי מה אני אוהבת לצלם (כי בכל זאת מדובר כאן בפרויקט צילום) והעברתי את  הסליל לזה שמולי והוא העביר לזו שמולו והיו כאלו שבחרו את ההורים שלהם וכך נוצר חוט מקשר אחד בין קבוצת אנשים שרק לפני כמה רגעים (כי רגע זה מושג יחסי) לא הכירה אחד את השני ובסיום המפגש חילקנו ברכה מאתנו המנחות עם שוקולד לב קטן וכבר 'מתי נתראה', 'ומה יהיה במפגש הבא?' 'וצריך להביא מצלמה או אפשר לצלם רק בנייד?'
בטח שאפשר.
העיקר שנצלם. יהיה כיף גדול.

רגע, קרדיט:
אנחנו שלוש מנחות וזה סיעור מוחין כי מוח אחד שחושב זה לא 3 מוחות ולא מעט פעמים אני נהנית לראות איך רעיון שנזרק לאוויר מקבל טרנספורמציה (סורי, זו המילה שעלתה לי בראש…) והופך למשהו אחר יותר טוב וכאן יש המון רעיונות ופעילויות שבסופו של דבר הן תוצר של שלוש.
מנחות, מוחות – מה שתבחרו.

סיעור מוחין
סיעור מוחין

ממשיכים,
אז מהו הרעיון כאן?
הסיפור שלא סופר. המצלם הוא זה שנותן את האינטרפטציה שלו לתמונה ולא אנחנו המתבוננים. המצלם הוא זה שמספר את הסיפור שלו דרך תמונה כי לראות תמונה עם פינת אוכל מקסימה שהפכה למשרד קטן ושולחן סלון עם כיסא קטן וטלוויזיה מולו – לי זה אומר שמישהו צילם פינה בבית שלו, אי סדר שיגרתי שקיים אצל רובינו ואולי בעצם למישהי היה חלום על פינת  אוכל וארוחות משפחתיות ושיחות על איך היה בבית הספר ומה עשית היום בגן ילד יקר שלי… ובכלל אי אפשר לשבת בפינת  האוכל כי הוא משתולל, כי אין לו סבלנות, כי יש לו לילד שלי את העולם שלו ורק שלו ומה שמרגיע אותו זה לשבת על הכיסא הקטן בסלון מול הטלוויזיה עם צלחת האוכל על השולחן הנמוך ואין ארוחות ואין משפחתיות ואין פינת אוכל.
ונשאר רק החלום!

יושבים במעגל קבוצות מסוגי אוכלוסיות שונות, מינים וגילאים ומספרים את הסיפור שלהם דרך תמונה עם חיבור לטקסט שהוא פרטי וקדוש והכי פגיע ורגיש ואנחנו המנחים צריכים לתת במה ומקום להקשיב וללכת בזהירות רבה, לחשוב, לעבד, להבין, לתת את המקום להיפתח, לספר, להיעזר…
ומניסיון כמונחה וגם כמנחה אני אומרת – יש כח לקבוצה! זה דבר נהדר. גם אם לא מכירים את כולם לעומק ולא חברים בנפש וקצת לא נעים להיחשף, הקבוצה בשקט ולאט כמו גלים שבאים והולכים מן החוף נותנת חיבוק גדול וכואבת ושותקת ושמחה עם כל סיפור.

הפסקה.
כאן למעשה זה המקום לעצור ולספר קצת על הקבוצה בה אני מתנדבת, המהות והמסגרת המדהימה שהיא נותנת לחברים שבה, חלומות שמתגשמים ועל אימא אחת, רקפת, שממנה התחיל הכל  וכיום יש עוד 8 אימהות בהנהלה שמגיע להן גם הקרדיט על הוצאה לפועל של כל החלומות והמיזמים.

רקפת, אימא לגלעד בחור עם צרכים מיוחדים בן 27 ודנה – בת 30.

נשואה לאייל וכהגדרתה – הרוח הגבית שלה ובלעדיו לא הייתה יכולה להוציא לפועל את החלום שלה.
32 שנה עוסקת בחינוך. עבדה עם מגוון אוכלוסיות כולל חינוך מיוחד ונוער בסיכון. נתינה והתנדבות הם חלק בלתי נפרד ממארג חייה ופועלה ובנימה אישית אומר שהיא עושה זאת עם כל הלב ותמיד עם חיוך בעיניים.

ההתחלה כמו תמיד הייתה בקטנה. גלעד למד במגוון מסגרות של החינוך המיוחד ומתוך צורך אישי ופנים משפחתי כאשר היה בן 12 הרגישה רקפת כי היא חייבת לעשות מעשה וליצור איזושהי קבוצה שתהיה מסגרת ספורט וחברה לגלעד.
כן!
קמה אימא ועושה החלטה ומתחילה להרים פרויקט:

נפגשת עם רכז אוכלוסיות מיוחדות בהרצליה ומחפשת מאמן באולינג וכך לפני 15 שנים, התחילו  7 חברים להיפגש ביחד בקניון והפכו לקבוצת אימון קטנה לבאולינג ועל הדרך למדו כישורי חיים וחברה: בחירה, איך לעמוד בתור ואיך לשלם כסף, להתנייד בתחבורה ציבורית – אוטובוס או רכבת ובעצם כל מה שנכנס תחת ההגדרה של כישורי חיים שיש כאלו שזה מובן מאליו להם ויש כאלו שלא.
אז מלמדים אותם.
בקבוצה החלו לחגוג ימי הולדת משותפים, השתתפו בפעילויות ספורט שיזמה העיריה והחלו להתחרות בעמותת ספיישל אולימפיקס ישראל.

נקודת ההמשך הייתה בטיול משפחתי לאילת ומשחק באולינג שגלעד מאוד אהב ואמר שיהיה מאוד נחמד לקחת את הקבוצה.
אז לקחו את הקבוצה וצרפו עוד קבוצה, עם הורים ומלווים.
והיה מוצלח. מאוד!

השמועה עברה מפה לאוזן והקבוצה גדלה וכיום מתאמנים ומתחרים בשני ענפים: באולינג והוקי. הספורטאים יוצאים יחדיו להופעות, מסיבות, הרצאות, סיורים וטיולים וקבוצת הורים שהפכו לחברים. והקבוצה בכלל כבר עמותה ויש הנהלה ושותפות לעשייה.
15 שנים והחברים התבגרו, שירות לאומי, עבודה, דיור עצמאי, מצטרפים חדשים מעט שעוזבים והופ… יש כבר כ – 60 חברים.

ובאותה נשימה, או שזו כבר נגמרה, רקפת ממשיכה חולמת ומבצעת ושנה שעברה פתחה מועדון חברתי לקבוצה.
'הבנו כמה חשוב לחברים שיהיה להם בית'.
כך אמרה וביצעה.

פעילות פעמיים בחודש, מועדון הסרט הטוב, סדנאות, PHOTO IS;VOICE לימודים, טיולים בארץ ובחו"ל ותענוג לראות כמה הם עסוקים ומחוברים והכל מתוך הבנה והכלה לצרכים שלהם כי ללכת לסרט זה אומר שצריך להסביר, להכין, לקשר, להנגיש ולתת תקציר – כי חשוב שייהנו.
זה המון סבלנות וחיוך וגם גבולות ואין לי מושג מי נהנה כאן יותר, המקבל או הנותן.

אז מה החלום הבא אני שואלת – מגדלי דיור ופעילות פנאי, עונה רקפת ללא היסוס.
אני שותקת לעצמי.
וואו!!

כוחה של הקבוצה
כוחה של הקבוצה

אני נמצאת בחצי הדרך ויושבת מוקסמת מהמקומות בהם הם נפתחים, רואה דינמיקה שנוצרת, יחסי אמון שנבנים וגדלים ממפגש למפגש ובפעמים הראשונות לא כולם מדברים או בכלל מצלמים כי לפעמים מספיקה להם תמונה אחת בודדה ופתאום (ממש כך) הם משתפים ומשתמשים בכלים שקיבלו מהמפגשים הקודמים ומצלמים אפילו שלוש תמונות והכל מנקודת המבט שלהם גם אם לא מבינים מה מסתתר שם. אבל רגע, הרי אמרנו שמדובר בסיפור של המצלם לא??

משימות שנתנו על צילום יחסים במשפחה, שיחות על אהובים שנפטרו וקצת בכי ודמעות והמון אמפטיה מכולם (כבר אמרנו כוחה של הקבוצה?) וברגע שגאיה פותחת את סגור ליבה ובני המקסים מחזיק לה את היד ומרגיע אותה יותר קל לבר להיפתח אלינו המנחות ולספר לנו מה התמונה שלו אומרת ונעמי שמאוד גאה בו – מחזקת את ידיו תרתי משמע.
יהונתן שמדבר דרך תמונות מדהימות ואלעד שמצרף טקסטים מאוד מדויקים לאלו שלו.
ואין דבר כזה להפריע או להיכנס באמצע משפט כי אופיר שתמיד יושב ליד אחת המנחות ימחא כף ויגיד 'חברים שקט'.

ולאחרונה אנחנו עוסקים ביחסים ומהם והיכן הם יכולים להתקיים וקיבלנו תשובות מגוונות ומעניינות ופעילות של חיבור בין קלף רגש לתמונה וספיר בחרה בזו השמחה כי היא  מאושרת עם חברותיה לדירה ופלא עם משפחתה האהובה ושוב צפו סיפורים על חברים טובים, ידידות, הישגים ואהובים שכבר לא איתנו וגלעד שתמיד יחכה בסבלנות עד שכולם יסיימו כי הוא מעדיף לדבר אחרון והכי מעניין שהם אלו ששואלים את השאלות ומנחים את הקבוצה כי זה מרגיש להם הכי טבעי, בטוח ונכון.

זכות הבחירה
זכות הבחירה

וברגע שאני מגיעה למפגש כל מה שהיה לפני לא משנה וזה כאן ועכשיו עם חן המקסים שאני מגלה עליו כל פעם דבר חדש כי הוא מאפשר לי וזיו השנון שמאתגר אותי עם ההומור שלו כי עשינו פעילות של מסכות והחברים הפליאו (ואין לי מילה אחרת) בתמונות ועמדתי בצד והתבוננתי בכולם והרגשתי איך הלב מתרחב .

רגע של הומור. צילום: דלית
רגע של הומור. צילום: דלית

סיום:
1353 מילים.
אז מה למעשה אני רוצה להגיד כאן?
10 מפגשים, 4 חודשים, חצי מהדרך.
קבוצה נהדרת!
מסלול מבורך, גילוי עולמות חדשים, התבוננות ,למידת עצמי והאחר.
רוצו להתנדב.

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

4 תגובות

השאירו תגובה או התלבטות משלכם :)