ישבנו בבית הקפה הקבוע שלה. היא בנינוחות ואני מיוזעת מהלחות של אחר הצהרים מנסה להרגיע ולקרר את הגוף.
קולה בשבילה, אייס קפה בשבילי.
מפגשים של פעם בשבוע, שעה. בעיקר שיחות כי זה מה שהיא ביקשה. לכל אחד יש מטרה בתוכנית.
שלה הייתה חברותא.
נפגשנו כ – 5 פעמים, לרוב היא לא מרבה לדבר, שואלת. בעיקר איך עבר עלי השבוע, היום, מה נשמע אצלי ואני כמו ישובה על ספת הפסיכולוג מספרת לה על סדר יומי הדחוס, השבוע שדהר לו, התשישות של הגוף וכן, גם על הרצון להתפתחות עצמית.
'זה לא הגיוני' היא עונה לי.
'את חייבת לוותר על משהו ולתת לעצמך מנוחה. איך תתפתחי ככה אם הגוף שלך לא במנוחה והראש שלך כל הזמן עובד?'
שתקתי לכמה רגעים והיא בחנה אותי.
השתיקות קצת קשות לי איתה ואני מרגישה שאני חייבת למלא את חלל האוויר בינינו בעוד מילים
אז אני ממשיכה לדבר ולנסות לדובב ולשאול.
כל מיני שאלות.
ובעיקר לקבל תשובות.
לרוב, הן קצרות. קצרות מאוד.
אני מסיימת את הפגישה מותשת יותר מהרגיל והמילים שלה מחלחלות לאט לאט לתוכי.
כשהתחלתי את עבודתי כמדריכת שיקום לדיירים פגועי נפש, הגעתי עם סל של מוטיבציה, שמחה ורצון לתת ולהעניק לכל אחד ואחת מהם משהו קטן ממני – משהו גדול בשבילם.
החיבורים עם הדיירים היו מאוד מדויקים והחלו להירקם מערכות יחסים שאני בטוחה שהיו יכולים להתפתח לדברים נפלאים.
אבל, מסתבר שניהול 3 יומנים, זה מאתגר אבל לא כל כך פשוט, במיוחד שיש אחד שהוא לא כל כך פשוט, עמוס ושהייתי צריכה לתת בו יותר ממה שאני יכולה לאותה תקופת זמן.
בשביל להתפתח צריך מנוחה.
זה קצת לא הגיוני חשבתי לעצמי. הרי התפתחות דורשת עשייה והתקדמות, אז מה מנוחה עכשיו…
אבל התפתחות דורשת גם חשיבה ויצירה מנטאלית, זמן ורוגע לגוף ולראש.
ולי לא היה אף אחד מהם.
הרגשתי כאן שאני מפספסת משהו ובגדול. שעליתי על הרכבת הלא נכונה בשבילי.
אז החלטתי שאני מחליטה.
ובמשך שבועיים בדקתי את עצמי בכל מפגש ומפגש עם הדיירים. מה מרגיש לי והאם אני יכולה להמשיך את זה לאורך זמן ובמקביל לעסוק בהתפתחות שלי.
בסופו של השבוע השני ולאחר יום נוראי של ריצות בין אוטובוסים, הליכה מיוזעת ברחובות תל אביב, (12,600 צעדים למי ששואל) ו – 5 מפגשים…
החלטתי לעצור.
'אני מאוד עצובה בשבילי אבל שמחה בשבילך"
היא אמרה לי
ובפעם הראשונה ראיתי אותה קצת נסערת ומוטרדת.
היא ישבה מולי והתבוננה בי. שוב.
וראיתי אכזבה על פניה.
'את מקסימה' מילאתי שוב את החלל בינינו במילים. אבל הפעם ידעתי שאלו חייבות להיות מילים מחזקות.
'למדתי ממך המון. שאפשר לעשות ולהספיק גם אם לא דוהרים'.
'אני יכולה לחבק אותך'? היא שאלה.
הופתעתי ועניתי 'בוודאי'.
אז קיבלתי חיבוק ונשיקה.
ובפעם הראשונה והאחרונה סיימתי את המפגש איתה בהרגשה של חיוניות.
