אני מתבוננת בתאריך של הפוסט האחרון ששוגר במתלבטת ומחשבת את מחוגי הזמן עד להיום וזה בדיוק פרק הזמן שבו החלטתי שאני מחליטה.
אותו פרק זמן שהאסימונים ששכבו אצלי בראש וצלצלו במשך 5 שנים (אם לא טועה), סופסוף נפלו.
חלקם די מהר, אגב.

החלטתי, סליחה, לקחתי את ההגה ועשיתי פנייה חדה לנתיב שהרבה זמן רציתי להיות בו.
כי הפעם כל כולי מכוונת לזה.
באותה נקודה ספציפית לא היו התלבטויות. אפילו לא אחת על שינוי עיסוק/קריירה/מקצוע שלי.
הן באו אחר כך ועדיין יש ולא מעט, אבל הפעם זה ממקום אחר לגמרי, מהמקום של ההחלטות שאני צריכה לקבל בכל חלק וחלק בדרך החדשה שלי ולפעמים אלו קטנות שהן בשבילי דגלי הסימון להמשך ולעיתים למה שכבר השגתי.

לקחתי החלטה מודעת להיכנס מהחוץ לפנים וכמו שאני אוהבת להגיד – לעשות זום אין.
את העבודה אתחיל מבפנים, עבודת שטח מהבסיס.
ולמה הכוונה?
פחות 'לייחצן' את מה שאני הולכת לעשות ופשוט לעשות.
ידעתי שזו הדרך היחידה שתקדם אותי.

נו, אז מה עשית?
לא!
השאלה כאן – נו אז מה את עושה?

התחלתי לעסוק בתחום מדהים – פוטותרפיה, ביטוי עצמי באמצעות צילום.
להביא את כל העולם הפנימי שלנו למימד החזותי. רגשות, מערכות יחסים, הילדות שלנו,
סל הזיכרונות, מיקוד והתבוננות פנימית ועצמית או כל מה שנבחר להכניס למסגרת זו,
יבואו לידי ביטוי בתמונה.
תמונה שאתם מצלמים, תמונה שאני מביאה ובקיצור 'לדבב' מערכות שלמות שאנחנו רגילים לדבר עליהן ולפעמים גם את זה לא עושים..
ולא, זה לא קורס צילום.

'אני עצמי וכל מהשבדרך' נולד. מחברת אותו לכל אחד/ת שעוברים את התהליך.
תמונה. סיפור. מסע אישי.
ויש המון תובנות מהדרך ובדרך.

עבדתי עם נוער בסיכון (מאתגר מאוד למי ששואל), נשים בצל אלימות וכאלו שלא (מרתק מאוד) כי אני רוצה להתנסות, לבדוק, לחקור ולהתמקד.

מזה כחודשיים וחצי אני עובדת עם קבוצות של פגועי נפש בשני מרכזים רפואיים לבריאות הנפש.
נשים, גברים, קשישים. מחלקות סגורות ופתוחות.
אני באמת לא יודעת מהיכן להתחיל כי יש לי הרבה לומר בעניין, אז אקדיש לזה  פוסט נפרד
אבל כן אגיד שבסופו ותחילתו של דבר הם בעלי חלומות, רצונות, חוש הומור עצמי מדהים ובעיקר הם נוגעים לי בלב.

אוטוטו מדריכה שיקומית למתמודדי/פגועי נפש שמנסים למצוא את מקומם בחברה ובכלל.

ויש עוד אוכלוסיית מיקוד שאני רוצה לעבוד איתה אבל כרגע זה בבישול.

ואת כל זה אני עושה שעדיין לא עזבתי את השביל המוכר והבטוח כי החלטתי שאני עושה את זה נכון למרות שזה עולה לי בסדר יום מפוצץ,
סנכרון של 3 יומנים ובעיקר שינוי סדרי עדיפויות.

תחילתו של פוסט זה הייתה ברכב. בחניון. שלפתי מחברת וזרקתי עליה את המשפטים בלי לחשוב הרבה.
המשכתי בחניה מתחת לבית כי פחדתי שהמילים יתמסמסו ושוב אשאר עם חלקים מיותמים ולא קשורים.
ולמי ששואל, כן תמיד יש לי מחברת בתיק ונרתיק חמוד עם העטים שאני אוהבת.

אז תודה למפיק והאיש שלי ששלח לי את הקישור למתלבטת ושאל אם אני עוד זוכרת אותה
ומרוב ייסורי המצפון שלי יצא פוסט.
האמת שהתגעגעתי!

אני משתדלת לא להבטיח, כי אז חייבים לעמוד בהבטחה. אבל אני אעשה השתדלות לתת לה יותר תשומת לב והכי חשוב לשתף אתכם.
ואם אתם רוצים לעבור תהליך מעניין, מסקרן מלמד וממקד – אתם יודעים למי לפנות 😃

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק