גילוי נאות

הפִּסקה הראשונה של הפוסט הדהדה לי בראש באחת מהפעמים בהן נסעתי לבקר את הורי וגל של נוסטלגיה התקדם לעברי. עמדתי על החוף במקום בטוח (כי זו אני) וחיכיתי…
הפִּסקה עברה למחברת הפוסטים ונמנמה לה שם במשך חודשיים.
כשהייתי מוכנה, הגעתי שוב אל החוף אבל הפעם טבלתי את הרגליים במים הקרירים והבטתי אל עבר הגלים המתקדמים לעברי.

ולפעמים אני סוטה לנתיב השני ובהחלטה של רגע פונה ימינה, נוסעת בכביש זה או אחר במסלולים שהיו כל כך שונים וכל כך מוכרים לי ומחפשת בעיניים… האמת שאין לי מושג את מה. חיים שהיו, חלקיקי זיכרונות, ריחות באוויר ותמונות בראש.
תעתוע, זיכרון שהיה או מומצא.

שבילי עפר שכבר לא קיימים, גינת משחקים, משולש דשא עם שני עצים וספסל בודד ששמעו וראו משחקי ילדים, אהבות נעורים, ויכוחים וריבים, יום חול, שבתות וחגים.
בלי טלפונים, הודעות או מסרונים, חבורת ילדים בנים ובנות עם המון חלומות ששיחקו בכדור ו -7 אבנים, שכל יומיים הקימו אוהל במשולש הדשא כי אין סיבה שלא, כי זה הכי בעולם פשוט לשכב על שמיכה משובצת באוהל הקטן, לשמוע את רחש הרוח, לקרוא ספר או סתם לספר סודות.

... כי איפה שהוא תמיד היה עץ
… כי איפה שהוא תמיד היה עץ

מדורות קטנות עם תפוח אדמה, בצל וארוחת ערב מהבית, קומקום עם תה מוכן והמון סוכר, שעה שעתיים ואין ל'ג בעומר כי פשוט משעמם וזה הכי מתאים, כי אני ודנה רוצות לעצבן את דניאלה וגם הִזמנו את טוביה ואהרל'ה אז בכלל…

כינים והרבה ופתאום, ויאללה נפט וקצת חומץ ופעם אצלי ופעם אצלה והאמת לא אכפת לי כי זה יעבור וזה כיף ובכלל מה יש להתרגש…
דשא רטוב למגע וחול נעים בגינה, אספלט רותח כי קיץ ולא צריך נעליים, רגליים יחפות קוצים מטרידים ופּוּטִי* אחת שמרוצה מהכל.

כי תמיד זה בא בזוג - Black & White
כי תמיד זה בא בזוג – Black & White

המכולת של חיים, חצי כיכר לחם שחור, חלב וביצים, סלסלת קש גדולה ומלא מסטיקים עגולים חמים.
הרביעייה הסודית וצריף בקצה הרחוב עם חצר אחורית מלאה בסודות שחקרנו ובדקנו והעלינו השערות ואפילו היה לנו את האומץ לדפוק בדלת ולברוח במהירות…

חזרנו מהמכולת
חזרנו מהמכולת

כבישים סלולים בתים שנבנו, הספרייה של בתיה שנעלמה ואיתה נָדִי הגמד, דלית והחברים, השביעיה הסודית ועוד רבים וטובים. זמן שדוהר, עזיבה, שינויים, משחקי ילדים, אהבות נעורים, שבילים אחרים, זיכרונות חדשים.

ולפעמים אני סוטה לנתיב השני ובהחלטה של רגע פונה ימינה, נוסעת בכביש זה או אחר.
עוצרת בצד ומנסה לתפוש רסיסי זיכרונות, ריח של דשא רטוב, אוהל קטן ופּוּטִי אחת עם סלסלת קש ביד.

הקוקיות שלא עזבו אותי
הקוקיות שלא עזבו אותי

 

*הכינוי פּוּטִי הוענק לי על ידי אירית בת השכנים שגרה מולי. זוהי גרסה מקוצרת של השם   Aschenputtel – (לכלוך שיסודו באפר של אח) שניתן ללכלוכית בגרסה של האחים גרים.
אני אמנם לא חייתי באגדות ובטח שלא היה בבֵיתי אח, אבל לטענתה  של אירית, רגליים יחפות ושחורות בהחלט מצדיקות את הכינוי.

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

6 תגובות

השאירו תגובה או התלבטות משלכם :)