אני לא אוגרת. אני אוספת. כי אף פעם אני לא יודעת מתי אצטרך את זה.

סוג של פולניה בנשמה.

#בלי לפגוע

גולות, משחקי קופסא, הפתעות של ביצי קינדר ושל רשתות מזון שלא אנקוב בשמן. ספרי  ילדים, מחברות וציורים מהגן ובית ספר יסודי, טוב, יש גם כמה מהתיכון וכן, גם כמה מבחנים לתפארת.

אני שומרת. כי זו נוסטלגיה, זה מיוחד, היום כבר לא מייצרים את זה, תראו איזה חמודים כשהייתם קטנים ואתה זוכר את המורָה להנדסה עם המבחנים הקשים שלה? אין מצב שאני זורקת, אני שומרת לנכדים.. ( ?#@&?)

בוייס, אני לא לוחצת. באמת!

גילוי נאות: עד היום אני מצטערת שלא שמרתי את ספרי הזיכרונות שלי מבית הספר היסודי ושאין לי כמה מחברות/מבחנים או איזושהי פיסת היסטוריה מאותה תקופה. הדבר היחיד ששמרתי עליו באדיקות זה ספר של מִשְלֵי לַה-פוֹנְטֵיין שקיבלתי בכיתה א' עם הקדשה מהמורה שלצורך העניין נקרא לה גילה.

לכן, אני אוספת היסטוריה לילדים שלי. הנה, סיבה טובה!!

היסטוריה בת 43 שנים
היסטוריה בת 43 שנים

אני לא אוגרת, אני אוספת. בקבוקים קטנים, כי תמיד צריך שיהיה בתיק הקטן – קרם ידיים, קרם לשיער (אל תשאלו) מבשם ובטח שכחתי עוד משהו על הדרך. ובואו לא נשכח גם שטסים לחו"ל. הרי אף אחד לא רוצה להיסחב עם מרכך ושמפו 0.750 ליטר כל אחד ל – 4 ימים לטיול ברומניה.

כן!!

אז יש מגירה מלאה בהם ואף אחד לא מבין את הקטע המוזר שלי אבל כשהדרכון יוצא מהמגירה לשאוף אוויר, כולם בלי יוצא מן הכלל (לא השכונה, רק דיירי הבית) נוחתים עלי עם הבקשה לחמודים הקטנים.

אז הנה יש לכם רעיון..

אני לא אוגרת, אני אוספת. מִלחִיות מסביב לעולם ומי שטס תמיד מוזמן להביא לי זוג נחמד. האוסף החביב מוצג בארון.
לשימוש היום יומי, יש לציין, זו תמיד תהיה מלחיה שלא עובדת. בקבוע.

מסביב לעולם
מסביב לעולם

אה, כן, ויש גם אוסף של מחזיקי מפתחות ומגנטים מסביב לעולם – שלאחרונה תהיתי מה בעצם אני עושה עם כל זה. זה התחיל ממינכן, כי צריך מזכרת שתהיה לי מול הפנים (מגנט, מקרר, דלת..) או סתם שתקשקש עם המפתחות שלי וברגע שיש  יותר משניים – זה כבר אוסף מבחינתי.

ובעצם העסק הזה אף פעם לא נגמר, הארונות, מגירות ושאר מקומות אחסון, מתמלאים בדברים שהם יותר משניים.

את האוסף הכי חמוד ובאמת הכי לא מובן, השארתי לסוף.

פרות.

יש בהן משהו מאוד מתוק ותמים (לפני שהן מגיעות לצלחת..) הקבוצה הזו (אם תגוללו קצת למטה, תראו אותה) היא בת 16 – 17 לערך. זה התחיל כמובן עם אחת, שדי מהר הפכה למיני עדר. הם טיילו בכל מיני חדרים, ראו דברים, היו שותפות למייצגים שלי (כן, יש כזה דבר ופעם אכתוב על זה) והאמת שאף פעם הן לא באו אלי בטענות. נכון לעכשיו הן קצת בחושך ולא מבינות מה קרה להן.

התאספנו כאן ביחד :)
התאספנו כאן ביחד 🙂

אז השנה (וכאן אני מסתכנת בפומביות ההבטחה מול בן זוגי) החלטתי לשחרר. לא יודעת עד כמה אחזיק מעמד במשך עשרת החודשים הבאים, אבל החלטתי לאוורר קצת. את מגירות הבית ומגירות הראש. שימחתי ילדים אחרים ונפרדתי  מכל אוסף הגולות ומכמה משחקי קופסה (מעט, ממש מעט). כמות הבקבוקים הקטנים לא גדלה, ההיסטוריה של הילדים ברור שנשארת רק מהפרות קצת קשה לי להיפרד אז אני נותנת להן לישון קצת. בחושך.

ומה איתכם? מה הכי קשה לכם לשחרר?

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

4 תגובות

  1. לי ממש לא קשה לשחרר!! בדיוק ההפך. לא אוהבת לאסוף ולאגור…הקלות שבה אני נפרדת מחפצים לעתים מדאיגה ):
    לאו דווקא אוספים (אין לי בכלל), אביזרים כלים, ביגוד…
    ובכלל…עם השנים הגעתי לשתי תובנות:
    האחת, שברוב המקרים אין לדברים הנאגרים והנשמרים שימוש.
    השנייה שאפשר לצמצם מאוד את הצריכה, מספיק מעט מיותר ואז התובנה הראשונה מיותרת (:

    יונת
    1. מקנאה בך!!
      אגירה לעיתים היא מיותרת וחסרת שימוש לעתיד, אך מה עושים עם החפצים הקטנים שמייצרים אצלך נוסטלגיה, מחממים את הלב או סתם עושים נחמד..
      כנראה חומר למחשבה לשתינו 🙂

השאירו תגובה או התלבטות משלכם :)