סובלנות, תיק מתנדנד וחיוך אחד גדול

ראיתי אותה מרחוק, אוחזת ביד של אביה (כך שיערתי לפחות) הולכת במרץ עם חיוך גדול, תיק בית ספר שמתנדנד מצד לצד, עשה רושם שהם בשיחה ערנית על משהו.

המשכתי לזחול בפקק עם ג'ולי ונעצרתי ליד חבורת בנות משמרות הזה"ב שעמדו בקצה מעבר החצייה.

"יואו, ראית אותה? אימאל'ה מה הדבר המפחיד הזה?
ראית איך היא הולכת עקום וכמה שרגל אחת שלה דקה מהשנייה?" וכאן בא חיקוי קל של צליעה וצחוק משאר הבנות.

מחשבות שטסות במהירות של אלפיות שנייה והתלבטות אחת גדולה – האם לא להגיב??
אבל היה מאוחר מידי לזה. לביאת הצדק שבי התעוררה במהירות על, פתחה את החלון עד הסוף, חייכה אל הבנות ופצחה במונולוג קצר אך נוקב על קבלת השונה, סובלנות ובעצם זה ממש לא משנה העניין עם הרגל שלה כי היא יכולה להיות הבת אדם הכי נהדרת שהן הכירו.

הבנות שתקו. גם אני.

המשכתי להמתין בפקק ושנייה לאחר שהתקדמתי..
"האישה הזו דיברה אלי לא יפה".
"לא נכון, לא שמעת מה היא אמרה לך?" ענתה לה חברתה.
התנועה החלה לזוז שוב. לא הספקתי לשמוע את המשך השיחה אבל הספקתי שוב לראות אותה בהמשך הרחוב, בפנייה ימינה הולכת במרץ עם חיוך גדול ותיק מתנדנד מצד לצד.

לא מעט פעמים אני שואלת את עצמי או יותר נכון תוהה – איך בדיוק מגיעים למצבים כאלו ששמים את השונה ללעג, שמסתכלים עליו ככלי שבור, כמשהו שיש לפלוט/להוקיע מהחברה.
האם יש כאן לחץ חברתי סמוי שכולנו צריכים להראות מושלמים וחלילה, אם נתקרב לאנשים כאלו נִדָּבֶּק במשהו רע?
התשובה לדעתי היא שכן! ובעיקר כשמדובר בילדים ובני נוער שכל כך עסוקים בעצמם ובעולם הווירטואלי שלהם, שמתקיימים מדעתם של אחרים, שהמילה סובלנות לא נמצאת בדיוק בלקסיקון שלהם. מבחינתי זה מתחיל או ממשיך (תלוי איך מסתכלים על זה) מאלו ששמים רגליים על המושבים באוטובוס או יכולים לראות אדם קשיש עומד בצפיפות ולא יפַנו לו את המושב.

כן, יש גם אנשים מבוגרים שעושים או לא עושים את כל מה שכתבתי. מבחינתי זהו מעגל קסמים. ילד מתנהג בחוץ כמו שהוא רואה וחווה בבית. אם ילד גדל לתוך מציאות שבה הוריו צועקים על המורה שלו, צורחים על נהגים בכביש או מקללים – הרי יש לו את כל הלגיטימציה להתנהג כך מול אחרים.
אם אלו הורים לילדים בבתי ספר שבהם משולבים ילדים עם לקויות שונות, שלא חושבים לרגע על אותו ילד עצוב ובודד שאף אחד לא מזמין אותו לפעילויות מחוץ לשעות הלימודים. שבימי הולדת הוא מדליק לעצמו את הנרות. שלא תופסים את הילד שלהם ואומרים לו – היי, בוא נראה איך אנחנו יכולים לשמח ולשתף את הילד הזה.

אני קוראת לא מעט פוסטים להורים לילדים משולבים שצועקים את צעקת הבדידות שלהם, שמשוועים להיות חלק מהילדים בכיתה שלהם ואני באמת שואלת את עצמי: היכן ההורים האחרים? אלו שאמורים לחנך את ילדיהם לסובלנות  ואולי בעצם הם פוחדים (ממה אין לי מושג) או שפשוט זה לא מעניין. אותם.

נכון, יש גם נוער אחר שגם אותו פגשתי. נוער של תנועת הצופים, אינטראקט, כנפיים של קרמבו או אנשים שעברו דבר אחד או שניים בחייהם ופשוט מקדישים מזמנם לאחרים. פעילויות עם קשישים, פגועי נפש, נוער בסיכון, נשים מוכות. YOU NAME IT.
כאלו שמכילים את השונה, נותנים לו יד וכתף וחיוך גדול עם המון אהבה ורצון טוב.

גילוי נאות:

לא מכירה את חבורת הבנות והן יכולות להיות נפלאות ומקסימות כל אחת בפני עצמה, אולם נקלעתי לסיטואציה שהיא הייתה מבחינתי דוגמא קטנה למשהו הרבה יותר רחב וגדול, שאם אנחנו, כמגדלי הדור הקיים והבא ניתן את דעתנו עליו, נחייה בסביבה הרבה יותר סבלנית, סובלנית ומכילה עם חיוך גדול ואולי תיק בית ספר מתנדנד מצד לצד!

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק