186 ימים (בערך) שהמשכתי להישקל בכפייתיות ייתר וראיתי בבעתה איך המספרים, אם לנסח זאת בעדינות – מטפסים להם במעלה ההר.
6 חודשים שנתתי לעצמי להתמרמר על כל העבודה שירדה לטמיון.
חצי שנה שנתתי לגוף שלי לנוח ולהשתקם.
הבטחתי לעצמי שמספיק עם שקילות הבוקר. זה לא הגיוני, לא בריא ולא נכון לכוחות הנפש שלי.
אז עברתי לשקילות ערב.
גילוי נאות: טעות ענקית!!
כולם – טוב, מי שלפחות זמררתי לו בעניין, הרגיע אותי: זה עניין של גיל, הורמונים ואין מה לעשות.
אני? הורמונים?
#מההקישקושהזה?
צללתי למרחבי הרשת: מאמרים על דיאטות, המלצות של מאמני כושר, דיאטות מומלצות של דיאטטיקניות, חלבונים, ירקות ובעיקר טונה ואני בכלל צמחונית..
וכאן, התחילה ה – ההתלבטות.
למי מקשיבים, מה בוחרים ובכלל איך זה שיש סתירות ענקיות בין ההמלצות.
אז החלטתי להחליט שאני לוקחת את עצמי בידיים ולא תרתי משמע ולהיות הדיאטנית של עצמי.
הורדתי מפה, הוספתי משם..
#ללאמילים
הגוף שלי בינתיים התחיל לשדר לי אותות מצוקה של גברת תתחילי להניע (שוב) את השרירים שלך!
בעאהההההה, הרי כבר הייתי בתרחיש הזה..
במקרה, או שלא, לאחר חפירות שלי את המוח של האחרים, קיבלתי המלצה לסטודיו רק לנשים (יש סטודיו רק לגברים גם??)
התקשרתי לנציגת המכירות, קיבלתי את כל הפרטים, אמרתי יפה תודה ופרשתי לעוד שבוע של התלבטות.
בסוף, הכפתור של מכנס הג'ינס הוא זה שהכריע.
נרשמתי.
תענוג לשרירים ולגוף, פחות למספרים האישיים שלי.
ותודה ששאלתם.
