במהלך שלושת העשורים האחרונים יצא לי להרהר לא מעט פעמים על גורל, סיבות ונסיבות. לרוב זה קרה בצמתים חשובים בחיי או במקרים בהם הדרך נעשית פחות ופחות נוחה מכל מיני סיבות של משקל עודף ומיותר. דברים שאנחנו חייבים לסחוב, כאלו ששמו אותם עלינו בלי לקבל רשות וקצת מאלו שאנחנו במו ידינו גרמנו להם.

אני נמצאת באמצע החיים וכשאני כותבת ורואה את זה מול עיני, זה קצת מפחיד. מצד שני אני יכולה בלב שלם להסתכל אחורה ולומר שיש כאן ניסיון חיים.
אז מה עניין השטיח של חיי?
שיחות נפש וגם כאלו שלא, המשתרעות על פני שנים רבות, המחלחלות לאט לאט ולפעמים מהר, הנעלמות במרחבי הזמן וגם כאלו שחוזרות על עצמן ומתעקשות.
שיחות המדברות ביני לבין אחי הבכור.
ואחת מהן זכורה לי במיוחד שאמרתי לו בכאב 'אבל למה? מדוע הדברים קרו? הרי לכל דבר צריכה להיות סיבה לא?'

תשובתו הייתה שלכל אחד יש את שטיח החיים שלו. אנחנו עומדים בנקודת ההווה שהיא מאוד קטנה ומצומצמת ביחס לגודל של השטיח ולכן לא נוכל לראות או לדעת מה קורה בחלק אחר שלו.
הרגיעה אותי בזמנו המחשבה שאולי בעתיד אדע למה הדברים קורים. הרי חייבת לכל דבר להיות סיבה, אחרת על פי איזה חוק יֶיקום קורה מה שקורה?
הייתי בתחילת שנות השלושים שלי.
הרבה מים זרמו מאז. לא מעט צמתים, משברים וכן, גם דברים טובים וכל הזמן אני עם המחשבה 'מה היה קורה אם' …
אם הייתי מתעקשת לא לשאת את אותו משקל עודף ומיותר. אם לא הייתי נותנת רשות להעמיס עלי כאלו ואחרות, אולי היום המזוודה שלי הייתה קלה יותר, אולי מלאה בדברים אחרים, מועילים יותר?
לא יודעת…

אני נמצאת באמצע החיים ויכולה בלב שלם להסתכל אחורה ולראות את אותו ריבוע קטן שעמדתי עליו אי שם לפני שני עשורים ואני יודעת בדיוק לָמה הדברים קרו.
נכון, זה הפירוש שלי, אבל כשאני מחברת את כל הנקודות ומכל דרך אפשרית, תמיד אני מקבלת  את אותה תוצאה והאסימונים התחילו ליפול אחד אחד למקום.
ויש כאלו שעדיין לא. במיוחד אחד גדול שהולך במזוודה של חיי וקשור כחוט השָנִי כקשר דם ולא מרפה.
ואני מחכה כי יודעת שבסופו של דבר אקבל את התשובה.
את הסיבה.

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

השאירו תגובה או התלבטות משלכם :)