פרולוג

אין שום דבר מיוחד בעת הנוכחית להיות מיוחד במשהו. קבוצות שוליים, משפחות חד הוריות, תאי משפחה מעורבים, להטבי"ם, קבוצות אוכל. הכל הולך. לפני כמה עשורים זה היה בהחלט שונה, נדיר, מושא להתלחשויות ואפילו אעיז ואומר שחלק פשוט לא היה קיים אז. הפוסט נכתב מנקודת מבטי כנערה. מהמקום בו דווקא המיוחדות שלי גרמה לי לרצות להיות חלק מהמעגל הכללי, מהמקום שהרגשתי לפעמים לא שייכת ומהמקום שאין בו היגיון כלל.

 

אני צמחונית. טוב, אין בזה שום דבר מיוחד לפחות לא בתקופה הנוכחית שיש טבעוניים, ו-raw food לרוב ובטח שכחתי עוד כמה על הדרך.

העניין הוא שנולדתי לתוך אורח החיים הזה. גדלתי וחונכתי על ברכי הצמחונות, מִטֶעמים בריאותיים בעיקר ופחות מוסריים. בתקופתי כנערה, גם בבית הספר היסודי והתיכון כאחד, אפשר היה לספור אותנו על כף יד אחת את חבורת 'הלא אוכלי בשר'.

מאחר ועד היום אני לא באמת בקיאה בהגדרות המדויקות של מה כוללת הצמחונות/טבעונות אומַר שאצלי כל מה שהיה בגזרת הבשר, דגים ודומיו – היה מחוץ לחוק. ביצים וגבינות כן נכנסו לתפריט.

במבט לאחור ובעיניים יותר בוגרות אני יכולה להגיד שדווקא המיוחדות של אז גרמה לי להרגיש לא הכי מיוחדת, אלא, שונה. תמיד זו שצריכה את האוכל המיוחד בטיולים (ואז היה מדובר על גרסה מאודדד פשוטה ונוראית של שניצלים מסויה) וכשכולם פתחו את קופסאות השימורים של הסרדינים והטונה אני פתחתי את קופסת החומוס שלי (כן, כן, למי שזוכר את המשחה הצהובה הזו).

אין לי חיבה יתרה לטונה וסרדינים וזה בלשון המעטה, העניין היה במה שזה מייצג. תמיד לפני הטיולים השנתיים כולם היו מתארגנים בקבוצות לקנות אוכל ביחד. אני לצערי הייתי מחוץ להתארגנות כי את רוב התפריט שלהם לא צרכתי. האמת? לא כייף בכלל!

כיום, אני מודה שזה באמת אבסורדי, אבל אז הייתה בי כמיהה לאותם פיתות עם נקניק הסלאמי (או איך שלא קוראים לזה) שרוב הילדים הביאו להפסקת האוכל. אצלי זה היה פרוסת גבינה צהובה ואם רציתי להתפרע – חביתה.

על הדרך הייתי צריכה גם לפתח חוש הומור עצמי על כל סיפור הצמחונות. לא אשכח איך בחנוכה בכיתה ו' או ז' לערך הכיתה שיחקה בהעברת מתנות היתוליות מאחד לשני.

אני קיבלתי דשא.

כן!

בעד או נגד?
בעד או נגד?

לימים כשנישאתי, וזה אחרי הצהרות שאני לא מכניסה הביתה בשר ובטח לא מבשלת אותו, נולד בני בכורי. הרעיון החזיק כל עוד הפעוט לא אכל אוכל מוצק אולם כשהגיע רגע האמת כן בשר/לא בשר החלטתי שהוא יחליט בעצמו.

ומה הכוונה?

האמת שיש כאן קצת עניין פילוסופי. הרי אנחנו כהורים נותנים חינוך לילדים שלנו על פי תפישת החיים שלנו, הצורה שבה אנחנו רואים את הדברים, לפי האמונות שלנו וההגדרות שלנו ושל החברה לנכון  ולא נכון, ובסופו של דבר כל צורת חינוך היא בגדר של כפייה מסוימת. הרי ברור שהבן שלי כתינוק/פעוט/ילד לא יכול לבחור בעצמו את הצורה בה הוא יתחנך.

אני, נולדתי, גדלתי והתחנכתי לתוך מציאות מסוימת שהכתיבה לא לבשר ומוצריו, לא לתרופות קונבנציונליות (את האנטיביוטיקה הראשונה שלי לקחתי בגיל 17 וכולי הייתי אושר) כי ככה הורי האמינו, כי זו הייתה התפישה הנכונה שלהם לאורח חיים תקין ובריא.

אני החלטתי שלא.

ההחלטה לוּותה כמובן במורת רוח, בהרמת גבות ובאי שביעות רצון מהצד הצמחוני. זה היה כאילו לקחתי את כל מה שחונכתי עליו ופשוט העפתי מהחלון. אני לא ראיתי כך את פני הדברים ולמותר לציין שבמבט לאחור, לא מצטערת על זה.

לחופש נולד
לחופש נולד

עולם הבשר תמיד סיקרן ועניין אותי (אולי מעצם האיסור שהיה סביבו..). אני כרגע לא נכנסת לסוגיית המוסר והאמת שגם לא רוצה. זו סוגיה רחבה ודי כבדה שהקצוות שלה, כדרכן של קצוות, מאוד קיצוניות ומחודדות. עולם הבשר סיקרן אותי ברמת הנראות, הנגיסה ועד כמה זה טעים.

אז החלטתי לנסות.

אם אינני טועה זה היה איפשהו באזור גיל 23 כשאני נתונה ברמה הורמונלית מאוד גבוהה (הריון כמובן וטוב שיש סיבה להצדקה) והמצחיק הוא שהלכתי על ה-כי לא הגיוני וה-כי נוראי (לפחות בעיניי), גפילטע-פיש. באמת שאין לי מושג מה עלה לי בראש. אני רק זוכרת שההחלטה הייתה רגעית, ללא הגיון (הורמונים כבר אמרתי ?) ו.. טעים! – אז ונוראי לי –היום! למותר לציין שזו הייתה הפעם הראשונה ובהחלט האחרונה (לגבי המנה הספציפית הזו).

לאחר מכן במהלך השנים היו פה ושם ניסיונות של נקניקיה אחת שחיסלתי לעיניהם הנדהמות של בן זוגי וילדיי, נגיסות קטנות משניצל וחצי שיפוד.

את ה-ניסיון של טעימת המבורגר לא צלחתי. כל פעם שאני רואה את זה בצלחות של אחרים אני אומרת לעצמי שזה נראה טעים. העניין הוא שהעין חומדת אולם המוח נעול. מחסום פסיכולוגי, הטבעת חותם חינוך, לא יודעת.

אני צמחונית. טוב, אין בזה שום דבר מיוחד אבל לפעמים אותה נערה חוזרת אלי לביקור…

לא המנה שלי
לא המנה שלי

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

השאירו תגובה או התלבטות משלכם :)