"אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת גַּם אִם אַדְמָתִי בּוֹעֶרֶת"

אני חושבת שהחצי השני של שורת השיר מקבל בימים אלו משמעות כפולה ומה שנקרא – תרתי משמע.

כשהעליתי לאוויר את המתלבטת, בתוך תוכי ידעתי שלא אכנס לנושאים הקשורים לפוליטיקה, ימין שמאל ושאר ירקות. את זה אני משאירה לאיש "מבקר המדינה" שם הוא לא חוסך את דעותיו על הכל מכל.
מבקר או לא?
ומדוע החלטתי כך? התשובה הכנה היא שלא רציתי לגעת בחומר הנפץ הזה. הרי יש עוד כל כך הרבה נושאים לכתוב עליהם ולבלוג יש את האופי שלו ובכלל זה נושא לעוס (כי תמיד חוזרים לאותה נקודה).

ללא מילים
ללא מילים

עברו להם כמה פוסטים וחודשים ובתקופה האחרונה אני, ובטוחה שגם אתם, מקבלים ברשת סרטוני שיתוף על הנעשה בדרום הארץ. דרום שחור קוראים לזה.
אני מתבוננת והלב נחמץ. אם נשים לרגע את הפוליטיקה בצד, הלב נחמץ מההרס, מההשמדה של החי והצומח מהאש המאכלת כל חלקה טובה.
אם נחזיר את פוליטיקה לרגע, הלב נחמץ מהשנאה, מרעיון ההשמדה ומהאש המאכלת כל חלקה טובה גם אם פנינו לשלום.

אני יודעת שיהיו כאלו שיקפצו ויתחילו עם ביבי, החלפת שלטון, פחדנים, עם כובש עם נכבש, האיסלאם, השנאה ואם אמשיך לא אסיים ואולי זו גם הסיבה שעד כה לא נגעתי בחבית הזו.
אז זהו, אני לא רוצה להגיע לפוליטיקה אבל יש כאן תמונה חזקה מחיי שאני לא יכולה להתעלם ממנה.

ברגע מכונן של כנות שעומד בסתירה חזקה למה שכתבתי עד כה, אני מגדירה את עצמי כציונית.
אני אוהבת את המדינה שלי על כל יופייה ותחלואיה, יש לי כבוד גדול לדגל שלנו ובגילוי נאות הוא מתנופף מעל גג בתינו 24/365.
טקסי יום הזיכרון וערב יום העצמאות מרגשים אותי עד דמעות וכן, אני גאה בצבא ההגנה שלנו.

את מבצע צוק איתן עברתי כששני בניי משרתים ביחידות שהיו בחזית המבצע: כיפת ברזל והנדסה קרבית.
זו הייתה תקופה מאוד מטלטלת עבורי. המראות המוקרנים בחדשות (שלצערי הייתי דבוקה אליהם באובססיביות) מול המציאות שאותה עוברים ילדיי, חוסר הוודאות, מחשבות מטורפות שרצות בראש ורכבת רגשית ע-נקית שטסה לי בגוף במהירות של 300 קמ"ש.
ואסור לי לבכות להם – כי ככה הם ביקשו.
כי צריך להיות חזקים מולם…
כי בסופו של דבר אני בוכה לאלוהי השמים באיזשהו בית קפה עלום בשד' בן גוריון בתל אביב,
וכולם מסתכלים עלי,
ובאמת שלא אכפת לי.

אז אני באמת לא רוצה להיכנס לפוליטיקה.
ואם הגעתי למצב שאני כותבת על זה – כנראה שזה באמת מפריע לי.
זו הדרך היחידה שלי לבטא את התסכול שלי. לא אצא בשביתות רעב (בטוח אשבר אחרי 4 שעות)
וגם לא אצא בהפגנת יחיד.
אני בטוחה שמהצד השני יש אימא של מישהו שחושבת כמוני, אבל אני מציאותית.
צדדים שמתבצרים בעמדות שלהם, אמונות שורשיות ומושרשות של כל צד על השני, תקשורת מניפולטיבית,
ממשלה שאולי צריכה ריענון או זווית ראיה חדשה.
שקט, רוגע, הסלמה, מבצע, חורף/קיץ, הרוגים, חדשות, לחץ, אזעקות, שקט ,רוגע.

יש תקווה...?
יש תקווה…?

ומה עם התמונה הגדולה יותר?

התמונה שהנחתי כאן היא מקומית, יומיומית, אם נרצה או לא זה חלק מהמהות שלנו כישראלים. סביר להניח שפחות נתרגש מאזעקות (לצערי) מאשר תושב במדינות אירופה. המציאות כפתה עלינו שיגרת הרגלים מסוימת שלעיתים אנחנו מקבלים אותה בשיא הטבעיות דבר המנוגד לכללי ההיגיון.
כל היגיון.

יש לנו מדינה קטנטונת שמייצרת עניין ברחבי העולם, לרוב הכל מוצג דרך העין התקשורתית ולא מעט פעמים בצורה מסולפת, רחוקה ממה שקורה באמת במציאות (כן, תלוי את מי שואלים) ואצלי ההרגשה שלא משנה מה נעשה – תמיד נהיה הצד הרע בסיפור.

זווית ראייה מסולפת?
זווית ראייה מסולפת?

החלטתי להרחיב את מסגרת התמונה ולשאול איך זה נראה מהצד השני. איך מדינת ישראל ואנחנו כישראלים  נראים בעיניים של "העולם הגדול" ולשם כך פניתי ל –  Michal Ben-ari Manor. מיכל מנהלת את בלוג רואה עולם.
מדריכים לטיולי משפחות, עם ילדים, מתבגרים והמלצות לטיולים. רק תבחרו נקודה על המפה ותגלו כי המומחיות של מיכל היא ללקט ולמצוא את המקומות המיוחדים, אלו שלא כתובים בכל המדריכים, שהופכים את הטיול לשונה וחוויתי.

תשובתה של מיכל מעניינית במיוחד ולאור העובדה כי התייחסה למדינות מסוימות עם עבר והווה בעייתי:

"היותי יהודייה וישראלית תמיד נמצאת במודעות שלי בנסיעות לחו"ל.  אמנם היא לא משפיעה על בחירת היעדים כי לו הייתי צריכה לבחור ארץ שאין לה עבר אנטישמי או/ו הווה אנטי ישראלי, לא היו נותרים לי יעדים באירופה. אבל למרבה המזל כמעט ולא נתקלתי בהערות אנטישמיות או אנטי ישראליות בטיולים שלי. ההפתעה הגדולה היא דווקא גילויי אהדה לישראל בנסיעות האחרונות שלי לפולין. זו המדינה שהכי חששתי לנסוע אליה, בגלל העבר הלא פשוט ודווקא בה זכיתי להתלהבות מכל מי ששמע שאני מישראל. בכמה מקומות בהן ציינו שאנחנו מישראל הייתה הרבה סקרנות, שאלו אותנו שאלות על יהדות ועל ישראל והרגשנו שיש שם רצון כן להכיר. במפגשים רשמיים עם נציגים פולנים חשתי כי יש להם צורך אמיתי לייצר גשר תרבותי בין ישראל לפולין".

כאשר המשכנו את השיח שאכן מדובר כאן במדינה מאוד ספציפית עלה עניין התחזקות האיסלאם באירופה וההשפעה של זה, אם בכלל, עלינו כישראלים.

"לנו כישראלים הכי מסובך כיום באירופה, כי מצד אחד מתעצם שם האיסלאם ומצד שני עולה מחדש שנאת הזרים והאנטישמיות.
דווקא במדינות האנטישמיות בעבר במזרח אירופה יש כיום אהדה לישראל, אבל אולי זה בגלל מניעים כלכליים וממשלות ימניות
.
בגרמניה התחושות הכי קשות. גם האיסלאם חזק, גם המקומיים שונאים זרים וגם העבר הבעייתי….
אני חושבת שבפולין זה גם קשור לוואקום שנוצר להם אחרי שנות הקומוניזם. הם מחפשים שורשים ובין היתר סקרניים לגבי התרבות היהודית שהייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות הפולנית ואבדה להם"

זווית ראייה רחבה יותר
זווית ראייה רחבה יותר

לסיכום אומר שהתמונה הגדולה מסובכת בפני עצמה ובעלת השפעה מאוד גדולה גם על התמונה הקטנה.
ועכשיו מסיבות חדשות אני שואלת שוב:
למה לי פוליטיקה עכשיו?

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

2 תגובות

השאירו תגובה או התלבטות משלכם :)