מֵאֲחוֹרֵי דְּלָתוֹת סְגוּרוֹת

לפני כשבועיים לערך, במהלך טקסי סגירת היום שלי, קראתי ספר בחדר השינה. השאלה הקבועה של החצי היתה – את תחכי לי, נכון?
ממש, הרי יש לי כרטיס טיסה להוואי בכיוון  אחד…

כן.
אני אחכה לך.
כוונת המשורר הייתה שלא אירדם לפני שהוא מסיים את סגירת היום שלו.
ואז…
הוא סגר את דלת חדר השינה, פתח דלת אחרת (כי שמעתי) וסגר אותה. מאז המשפט דלתות סגורות לא מרפה ממני. מה מסתתר מאחורי הדלת, מה קורה שם ובכלל אילו אנשים נגלה או שלא…

גילוי נאות:
אני אוהבת לשוטט ברגל בסמטאות צרות, בין שבילי בתים נסתרים. האמת שלרוב הם נמצאים בירושלים, בחלקים מסוימים בתל אביב ואם ניתן קפיצה קטנה לחו"ל, בעיקר באירופה.
יש בתים שאני פשוט נעצרת ומתבוננת בהם ועשרות שאלות עולות בראש: מי האנשים שגרים שם, מה סיפור החיים שלהם, איך נראית פינת הישיבה בסלון ואלו תמונות תלויות על הקיר. לפעמים פשוט יש לי חשק לדפוק על הדלת ולהגיד להם "היי, אפשר להיות אורחים שלכם לשעה קלה?"
זוג מבוגרים, ילדים קטנים או מתבגרים ואיך נראה שולחן החג שלהם? כל חג, לא משנה.
סיימתי.
לעוף על כנפי הדמיון.

הדלתות סגורות. אין לי שמץ של מושג ואולי בכלל יש שם סודות משפחתיים (ובינינו לאיזו משפחה אין) כי תמיד כשאנחנו רוצים לדבר ביחידות, לומר משהו אישי, קשה, לא  צפוי, או לא נעים, אנחנו סוגרים את הדלת כדי שהאחרים לא ישמעו. אנחנו  נכנסים או מכניסים את עצמינו לתוך חלל סגור, מוגן ואקום אולי כי רק שם זה מתקיים וכאשר נפתח את הדלת ונעשה את הצעד מחוץ לחלל הזה – אותן מילים או מעשים לא יצאו אִתנו. תעצרו ותחשבו על ההפוכה, כשאנחנו רוצים לספר משהו שמח אנחנו קוראים לכולם, עושים טקס, לרוב בסלון, מטבח או כל חלל ציבורי אחר בבית.
פתוח.

המחשבות שלי ממשיכות לנדוד הלאה עם הֶקְשֵרִים קשורים יותר ופחות, כי ככה המוח שלי עובד ושאלתי את עצמי האם תמיד אנחנו מעדיפים שהדלת תהיה סגורה. הרי לעיתים יש לנו את הצורך החזק לפתוח לרווחה ואולי אפילו לבעוט בה בחוזקה שתיפתח לאוויר העולם כי בא לי שכולם יידעו על הסוד הזה, לא רוצה  לסחוב אותו על הכתפיים שלי ובכלל מה היה האינטרס שלי לשמור עליו.
ובעצם , שינוי קל בתוכנית, זה לא חייב להיות רק סוד. זה  יכול להיות משהו מאוד פרטי שלי, רעיון, סיטואציה או כל דבר אחר שהחלטתי לשים כגבול ביני לבין העולם.
ולכולנו יש את הגבולות  האלו.

בכנות, כאשר פרסמתי  את הפוסט הראשון שלי חשבתי שהשמש לא תזרח ויהיו ברקים, רעמים וגשם חזק על פני הארץ – מה זאת אומרת למה? כי אני חושפת את העולם האישי שלי.
הפתעה!
זה לא קרה.
בהמשך הדרך היו פוסטים שעלו ללא היסוס וכאלו שהייתה התלבטות בקטנה ותמיד כשדובר בשיתוף עולמם של יקירי שאלתי לרשותם.
חיובי, חיובי.
האיש יותר קפדן ושומר על הפרטיות שלו וכן, היו כמה פעמים שנתקלתי בסירוב או התנגדות להעלות חומרים מהעולם המשותף של שנינו.
אני עובדת על זה…
כן, גם לי יש כמה נושאים שאני מאוד מתלבטת האם לפתוח את הדלת לרווחה או שעדיף כרגע שאשאיר סגורה.
אני עדיין עובדת על זה.
רק רוצה לציין שהפוסט האחרון שלי כי למה לי פוליטיקה עכשיו נשלח לאוויר העולם בלא מעט חששות.
האם הייתי צריכה (להמשיך) לשמור חלק מדעותיי לעצמי או לנסות לפתוח את הדלת בזהירות.
אין לי עדיין תשובה, למקרה ששאלתם…

בקפיצה מחשבתית נוספת שאלתי את עצמי: אז מה עושים האחרים, האם הדלתות שלהם פתוחות לרווחה או שיש גם אחת סגורה?
החלטתי לשאול. הכי טוב.
פניתי ל – 3 בלוגריות: יפעת פיירמן, דנית ונלי, המנהלות בלוגים מעולמות תוכן שונים בכדי להבין מה הגבולות שלהן.
השאלה שנשאלה: מה הגבולות שלךְ, אם בכלל, לדברים בהם את רוצה לשתף את העולם? האם קרו מצבים שרצית לשתף אולם מסיבות שונות זה לא יצא לפועל והאם התחרטת על זה?

יפעת בעלת הבלוג גלויה

בבלוג שלי, שהוא בלוג טיולים, טיולים בארץ ובעולם וגם טיולים בזיכרונות שלי והרהורים שונים שעולים בי בעקבות ספרים הצגות ועוד, אני מרגישה שאני משתפת בצורה גלויה (מכאן גם שם הבלוג) וחשופה. ברור שיש לי גבולות והם בעיקר בנוגע לחשיפה של בני משפחתי. אני משתדלת לשמור על הפרטיות שלהם. הבחירה שלי לשתף את העולם בטיולים שלי/שלנו היא לא הבחירה שלהם ואני מכבדת את זה. אני כמעט ולא מצרפת תמונות שלהם (גם לא שלי) ואם כן הם לא נראים בברור. אני לא אספר על אירועים שיכולים להישמע מצחיק אם ארגיש שאחד מבני המשפחה יפגע מהחשיפה (אני כן שואלת אותם אם אני מתלבטת). אני משתפת בקשיים אבל לא תמיד אפרט אותם באותה מידה כמו שאפרט את החוויות החיוביות, כי לרוב בקושי מעורבים כמה בני משפחה במצב רגיש ופגיע. אני כמובן לא משתפת בפרטים מאד אישיים ואינטימיים ובאופן כללי פרטים על חיי שלא קשורים לבלוג כמו תעסוקה והשכלה. המדד שלי לעומק השיתוף והחשיפה הוא האם ארגיש בנוח כשאנשים קרובים לי יקראו את מה שכתבתי. אני חושבת שבדרך שבה אני מתבוננת וכותבת וגם בבחירה על מה לכתוב עוברת הגישה החברתית-פוליטית שלי, אבל מעולם לא כתבתי אותה באופן מפורש. אני מרגישה גלויה ואנונימית בו זמנית.

דנית – בעלת הבלוג Lavadula

בגלל שהבלוג שלי מאוד נישתי אני מרגישה טיפה מוגבלת בלשתף/לכתוב על דברים אחרים שהם לא קוסמטיקה/טיפוח, היו לא מעט פעמים שרציתי לכתוב על החיים, דברים שאני עוברת שלפי דעתי עוד אנשים יוכלו להתחבר אליהם ולא עשיתי את זה כי זה לא קשור לנושאים הרגילים של הבלוג, גם כשהתייעצתי עם מביני עניין ההמלצה הייתה לא לכתוב על הנושאים האלה, ואם כן, אז זה חייב להיות קשור למה שאני כותבת תמיד, ולא קל לחבר איפור/ טיפוח לחלקים הטיפה יותר רציניים של החיים, אז בנוגע לשאלה אם אני מתחרטת על זה, כן טיפה, אני אפילו שוקלת עם עצמי לפתוח עוד בלוג כדי שיהיה לי מקום לשפוך על נושאים אחרים שמאוד חשובים שלי אבל לא קשורים לטיפוח.

נלי בעלת הבלוג at Nelly's   

הממ.. אני משתדלת לשתף הכל.. אני חושבת שנושא הזוגיות שכתבתי עליו לא מעט היה הפתעה הכי גדולה מבחינתי, כי אני בנאדם מאוד מאוד פרטי. אני לא אוהבת שיודעים עלי דברים, אני לא מספרת על עצמי יותר מידי והפייסבוק ואני לא היינו חברים בכלל לפני הבלוג. לדוגמא, מלבד חברי הקרובים ובני משפחה אף אחד לא ידע שהתחתנתי, או שעברנו לחו"ל. אז המעבר הזה נורא מוזר לי, להפוך מבנאדם שחרד לפרטיות שלו ושומר הכל לעצמו לבנאדם שמשתף במדיה החברתית בכזו פתיחות. אני עדיין לא אשתף סתם ככה מעבר לבלוג במדיות החברתיות, וסביר להניח שאנשים שמכירים אותי אבל לא ממש בקשר איתי יגלו עליי דברים באמצעות הבלוג ולא כי זה מפורסם בפייסבוק (לדוגמא עברנו מאריזונה לויסקונסן ממש לאחרונה). הבלוג עזר לי להיפתח, כי זה לא מרגיש לי שעוד אנשים נחשפים לזה. כאילו אני כותבת רק לעצמי. אבל שמתי לב שכשאני כותבת בכנות מוחלטת, בלי מסננות זה מתקבל באהדה רבה יותר. יותר אנשים מגיבים ובכלל נכנסים לקרוא, אז אני דוגלת בזה ומאוד משתדלת לא לחשוב מי קורא את הפוסטים ומה הוא חושב עליהם.

תודה ליפעת, נֶלי ודנית על ההשתתפות והתשובות.

בסיכומו של דבר נראה כי כל אחד בוחר לעצמו את המרווח בו הוא רוצה לפתוח את הדלת אם בכלל. אני אומרת שלפעמים אנחנו כבר שם ואפילו מבלי לשים לב ..

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק